פסק-דין בתיק ע"א 2312/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת דליה גנות, סגנית-נשיא), מיום 22.3.04 בת"א 120/02, שחייב את המערערת לפצות את המשיבה הפורמאלית בגין נזקים שנגרמו לה, ודחה את טענתה שהמדינה היא שאחראית לאותם נזקים.

רקע

1.         בבית משפט קמא תבעה המשיבה הפורמאלית, הגב' זיוה ליפשיץ (להלן: " גב' ליפשיץ"), את המערערת (להלן: " העיריה") ואת המשיבה (להלן: " המדינה") בתביעה לפיצויי נזיקין בגין תאונה שארעה לה בזמן עבודתה כספרנית בבית הספר "קריית גנים" בראשון לציון. התאונה קרתה ביום 17.5.00, כאשר גב' ליפשיץ נפלה מכסא שעליו ישבה ושרגליו הסתבכו בכבלי המחשב שהשתלשלו משקעי החשמל. בכתב התביעה טענה הגב' ליפשיץ שהן המדינה הן העיריה חבות לפצותה בגין רשלנותן. כאן המקום לציין שגב' ליפשיץ הייתה עובדת העיריה שממנה קיבלה משכורתה, בעוד שמנהלת בית הספר, שהייתה אחראית על חדר הספריה שבו קרתה התאונה, הייתה עובדת משרד החינוך, היינו, מדינת ישראל.

2.         ביום 13.1.04 הגיעו בעלי הדין להסדר דיוני בדבר שעור הפיצוי שתקבל הגב' ליפשיץ (סכום של 10,000 ש"ח). כמו כן הוסכם שהשאלה היחידה שתונח לפתחו של בית משפט קמא תהיה כיצד יש לחלק את החבות בתשלום בין המדינה והעיריה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.         בית משפט קמא מצא שהן העיריה שהייתה מעבידתה של הגב' ליפשיץ, הן המדינה שהייתה מעבידתה של מנהלת בית הספר (שהייתה אחראית על חדר הספרייה שבו נפלה הגב' ליפשיץ), חבות בחובת זהירות מושגית כלפיה.

4.         בית המשפט הוסיף וקבע כי לעיריה הייתה גם חובת זהירות קונקרטית כלפי גב' ליפשיץ, ושחובה זו הופרה. בית המשפט האמין לעדותה של גב' ליפשיץ שפנתה לאב הבית בבית הספר והתריעה על הסכנה שנשקפה מהכבלים שהשתלשלו מהשקעים שבקיר עד מקום חיבורם למחשב.  אב הבית, שאף הוא היה עובד עיריה, היה אחראי מטעמה לתקינות המתקנים. אב הבית לא עשה דבר להסרת הסיכון שעליו התריעה הגב' ליפשיץ, ולפיכך נקבע שהעיריה הפרה את חובת הזהירות, והיא נמצאה אחראית לנזק שנגרם.

5.         בית משפט קמא קבע כי למדינה לא הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי הגב' ליפשיץ שהייתה עובדת העיריה ולא עובדת המדינה. במקרה דנן לא ידעה המנהלת על המפגע, איש לא דיווח לה על קיומו, ולא היה באחריותה לגלותו ולהסירו.

טענות העיריה   

6.         העיריה טוענת כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי לעיריה חובת זהירות קונקרטית, שכן מעדותו של אב הבית עולה כי היה כפוף להוראות המנהלת, וכי גב' ליפשיץ לא פנתה אליו כלל. לטענתה, טעה בית משפט קמא כשקבע כי העיריה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, משום שהמנהלת לא יידעה את העיריה על המפגע, אף שהייתה מחויבת לעשות כן לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך התרבות והספורט משנת תשנ"ז (להלן: " חוזר המנכ"ל") והנהלים של בית הספר.

7.         העיריה טוענת כי קמה למדינה חובת זהירות קונקרטית כלפי גב' ליפשיץ על פי הוראות חוזר המנכ"ל, וכי המנהלת התעלמה מהוראות אלה. מעדותה של המנהלת עולה כי היא הייתה אחראית לפעול באופן יזום בנושא הבטיחות בבית הספר, ולכן היה עליה להיות מודעת למפגע הבטיחותי. המדינה נמנעה מלהציג את תיק הבטיחות של בית הספר, שאותו ניהלה מורה ששימשה רכזת בטיחות, ויש לראות בכך הימנעות מהבאת ראיה הפועלת לחובת המדינה. העיריה מוסיפה וטוענת שבית משפט קמא התעלם מעדותה של המנהלת שהמפקח על הבטיחות מטעם משרד החינוך לא ביקר בבית הספר כפי שהתחייב מתפקידו. משלא דווח לעיריה על המפגע שגרם לנזק הרי שלא קמה לה חובת זהירות קונקרטית. 

טענות המדינה

8.         המדינה תומכת בקביעותיו של בית משפט קמא בפסק הדין. לטענתה, הן לפי חוזר המנכ"ל הן לפי נוהלי בית הספר, העיריה אחראית על תקינות המבנים ואחריותה של המנהלת מסתכמת בפיקוח כללי בלבד. תפקידה של רכזת המחשבים הוא פדגוגי, והאחריות על תיקון ותקינות המחשבים מוטלת על לבורנט מחשבים, שהוא עובד עיריה. לפי עדותה של מנהלת בית הספר, אשר לא נסתרה, לא נמסרה לה או לרכזת הבטיחות כל התראה בעניין המפגע, ולא היה מתפקידה לחפש ולאתר מפגעים - תפקיד שהיה מוטל על אב הבית או על לבורנט המחשבים. חובתה של העיריה קיימת אף אם לא הובא המפגע לידיעתה. המדינה מוסיפה שהעיריה לא פנתה אליה בדרישה לחשוף את תיק הבטיחות של בית הספר כלל.

דיון והכרעה

9.         אין חולק כי קמה לעיריה חובת זהירות מושגית כלפי גב' ליפשיץ שהייתה עובדת העיריה וכאשר התאונה אירעה במבנה שבאחריות העיריה. העיריה יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשותו של הנזק, שכן בית הספר הוא מבנה שבאחזקתה ובפיקוחה, ומחובתה לדאוג לאיתור והסרת מפגעים בטיחותיים בו. חוזר המנכ"ל מורה כי הרשות המקומית אחראית לתקינות המבנים בשטח מוסד החינוך, כי היא אחראית לתכנון בדק בית ותיקונים בטיחותיים, וכי תפעיל את שירותיה כדי לתקנם ולהסירם (עמ' 11 ס' 1(ב), 1(ג), 1(ד)).

בית משפט קמא העדיף את עדותה של הגב' ליפשיץ על עדותו של אב הבית והאמין לה שהתריעה בפניו על הסכנה שנשקפה מכבלי המחשב שהשתלשלו מהשקעים שבקיר. מדובר בקביעה של הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ואין זה מדרכו של בית משפט שלערעור להתערב בקביעות שכאלה. מאחר שאב הבית הוא עובד העיריה ואחראי מטעמה על תחזוקתם התקינה של מתקני בית הספר, הרי שמשהתריעה הגב' ליפשיץ על הסיכון שבכבלי המחשב התגבשה חובת הזהירות של העיריה והייתה לחובה קונקרטית (השוו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 185 (2004)). אי תיקון המפגע מצביע על מחדלה של העיריה שהפרה את חובת הזהירות. אמנם אב הבית העיד כי מתפקידו של לבורנט המחשבים לטפל במפגעי מחשב (פרוטוקול מיום 13.1.04 עמ' 10), אך גם במקרה כזה, מדובר בעובד עיריה והחובות המוטלות עליה עומדות בעינן.

10.        לעומת זאת, אנו סבורים כי התגבשה גם חובת זהירות קונקרטית של המדינה, וגם חובה זו הופרה. הוראות חוזר המנכ"ל מטילות על הנהלת בית הספר ועובדיו חובה לפעול באופן שוטף למניעת מפגעים ולעשות ככל האפשר למניעת התרחשות תאונות. כך נאמר בחוזר:

"א. 1. כדי שמוסד החינוך לא ישמש גורם להיפגעות השוהים בו ממפגעים בטיחותיים במתקניו ובחצרותיו, חייבים הבעלות על המוסד, הנהלתו וציבור העובדים בו להיות מודעים וערים לסיכוני בטיחות במבנה-המוסד ובמתקניו ולפעול באופן שוטף ויום-יומי למניעתם.

2. מנהל בית הספר ומוריו יהיו ערים למוקדים ולאירועים שעלולות להתרחש בהם תאונות, ועליהם לעשות כל שניתן כדי למנוע אותן."